קינה על אמהות שלא היינו 

קינה על אמהות שלא היינו יוצאת מהכמיהה לרכות האידיאלית של הקשר הראשוני בין אם לתינוק – דיאדה סימביוטית מיתית – ומתבוננת בפער שבינה לבין המציאות המתאפשרת, חסרה, חלקית, לפעמים צורמת וכואבת. האידאה של האימהות לעומת המציאות.
הקשר הראשוני עם התינוק נושא עמו תקווה סמויה לתיקון של ההיקשרות הראשונית של האם בעברה. הפרידה מהדיאדה הראשונית של האם גם ההשלמה אם החלקים שלא יותקנו .

כשהשלב הינקות מסתיים, צריך להיפרד גם מפנטזיית הסימביוזה.  זוהי פרידה ממה שלא התגשם, הן בחוויית התינוק והן בחוויית האם – ועל הפרידה מהיכולת להגשים אותו. 

במרכז ההצבה מבנה מתכת, שבעבר הכיל חלב אם שטפטף ואזל. אנחנו רואים רק שרידים, עדויות מצולמות לתהליך ההתמרה.
סדרת "הדפסי החלב" מנציחה את עקבות החומר שהתייבש על גבי פלטת המתכת – מעין שרידים ארכיאולוגיים למה שיכול היה להיות. החותמים הדקים, שנראים כמשקעי מלח, עדות לנוכחות שהייתה זמנית, לקשר שלא הצליח להשתמר.

סדרת רישומי העיפרון מציגה תקריבים של נקודת החיבור בין פה לפטמה, אך הקיטוע והתקריב יוצרים הזרה – הדימוי האינטימי הופך לנוף מרוחק, כמעט אבסטרקטי, בלתי ניתן לאחיזה.
האידאל של הקשר הסימביוטי נוכח רק כרגע, כמקטע; דימוי שמתקיים בתודעה אך חומק מן המציאות.

עבודות הסאונד מגבירות את המתח שבין אידאל למציאות: צלילי משאבת ההנקה הופכים לרעש תעשייתי, רפטטיבי, כמעט מכני, לעומת קולות הטפטוף עדינים ונשמעים בקושי.

התערוכה אינה מבקשת לשחזר את מה שלא התקיים, אלא להיפרד ממנו. היא מציעה מרחב של קינה וריטואל אמנותי – בו ניתן להיפרד מהאימהות האידיאלית שלא הייתה, שמבליחה לרגע אך לעולם אינה מתממשת, ולהישאר עם מה שיש: מציאות פצועה אך חיה, שהחלום מצליח להותיר חותם דקיק של תקווה.