"אורגיה של התרחבות עצמית בלתי מוגבלת" 

הפרויקט "אורגיה של התרחבות עצמית בלתי מוגבלת" הוא סדרת עבודות בקנה מידה קטן, בהשראת הפילוסופיה של ז'אן-פול סארטר. הוא עוסק במנגנונים הפסיכולוגיים והאידיאולוגיים של אנטישמיות וטוטליטריות. העבודות אינן מתארות דמויות מסוימות – הן מגלמות ארכיטיפים. האנטישמי מוצג כדמות הדוחה את התבונה, מתנגדת להתבוננות פנימית, ומוצאת עוגן בשנאה. ככל שהסדרה מתקדמת, המוקד עובר מהפרט אל המערכת – מדמות בודדת של שנאה למבנה הטוטליטרי הכולל, המזין ומתרבה מתוך האידיאולוגיה.

הפרויקט מעלה שאלות חדות ומהותיות: כיצד מערכות טוטליטריות נוצרות ונשמרות? האם ניתן לפרק אותן מבפנים? מה עולה בגורלה של המוסריות בתוך מערכות כאלה, בהן טוב ורע מוגדרים לפי האינטרסים של הכוח? מוקד מיוחד ניתן לתפקיד אישה: משטרים סמכותניים נוטים להפוך נשים לפונקציות – אם, סמל, איבר – תוך שלילת זהות עצמית וייחודיות. העבודות חוקרות את השינויים האלו בגוף ובתפקיד, ואת האפשרות להתנגדות בתוך מסגרות מדכאות.

מבחינה חזותית, העבודות מתחלקות לשני סוגים: עבודות התלויות על הקיר, ועבודות המונחות על הרצפה. העבודות על הקיר מזכירות ציור מופשט, אך מאחורי החזות האסתטית שלהן מסתתרים מושגים של שקיפות ומניפולציה – פתיחות מזויפת, לוגיקה מדומה, וארכיטקטורה של שליטה. לעומת זאת, העבודות על הרצפה מלאות תנועה – הן מייצגות את הרכיבים הבלתי יציבים של המערכת, השואפים להשתחרר, להשתנות, להשתבש. אלו הם שברי המשטר המצויים בתהליך שינוי, רגע שבו הדיכוי מתחיל להתפרק ולפנות מקום לבלתי נודע.

מטאפורה מרכזית בסדרה היא "דם כחול" – סמל של כוח ומבנה, אך גם נוזל שניתן להסיט, לשנות או להתרוקן. השפה החזותית שואבת השראה מהאמנות הקינטית, ומדגישה את רעיון התנועה המתמדת כצורת התנגדות. המערכת מזוהה עם הגוף, והגוף עם מכונה. וכמו שמכונה יכולה להתקלקל – גם מערכת יכולה להישבר. השאלה שנותרת פתוחה היא האם הקריסה מובילה להרס או לחידוש?

השלב האחרון בפרויקט הוא המעבר מהרס לבריאה. קריסת המערכת איננה הסוף – היא ההתחלה של דבר מה חדש. התנגדות אמיתית אינה רק חשיפה – אלא גם דמיון ובנייה. הפרויקט מזמין את הצופה לא רק להרהר בטיבו של כוח ודיכוי, אלא גם לדמיין אלטרנטיבה – עולם שעדיין לא קיים, אך אפשרי.