רחובות האהבה שבורי הפנסים – סשה ניקיטינה

רוסיה, סנט פטרסבורג של שנות ה-90. בדי-מסך שעליהם קשה להבחין מי שוטר ומי פושע. הדימויים מלאים בוולגריות ואלימות; רחובות מלוכלכים ודירות שיתופיות מתפוררות, שבהן האלימות הופכת לרקע היומיומי. בשולי הבדים – הצהרות, לעג, רמזים. התמונה כולה מכוסה בהפרעות צבעוניות.

התחלתי את הפרויקט הזה כשהחלו ההפגזות על חיפה. בביתנו אין מרחב מוגן, ובזמן האזעקות אנחנו יושבים על גרם המדרגות. המחשבות על בריחה, ועל האפשרות או חוסר האפשרות למצוא מקלט דרך האסקפיזם, הובילו אותי לסדרה "רחובות הפנסים השבורים" – סדרת משטרה מהילדות שלי. או יותר נכון, "רחובות הפדרציה הרוסית" – הרי ראשי התיבות זהות ברוסית. אלו רחובות של זיכרון, רחובות שאי אפשר לשוב אליהם.

הפסים הצבעוניים שמופיעים כתוצאה מהתאבכות שתי רשתות פיקסלים הם התנגשות של קודים שאינם מתיישבים זה עם זה – חוסר התאמה בין פרקטיקות ישנות למציאויות חדשות. תחושת התפרקות המציאות, שבירות כל מה שנדמה היה יציב – אני חווה זאת בפעם השנייה: הראשונה עם פרוץ המלחמה באוקראינה, והשנייה – כאן ועכשיו.

כעולה חדשה מרוסיה, אני נאלצת להתמודד עם בחינה מחודשת של "ההון הסימבולי" שלי – ההשכלה, השפה, הניסיון. זה תהליך כואב. במיוחד קשה נושא  השפה. לכן, הפרויקט הזה הוא גם דרך לשנות את מאזן הכוחות. אני מאמצת והופכת סמלים, סגנונות ודימויים בניסיון לברוא מרחב שבו אני יכולה לדבר בלי פחד ובלי בושה.

הציור האימפרסיוניסטי הבוהק מושך את העין; הטקסטים בשפה הרוסית, להיפך – יוצרים ריחוק. אני מקווה שהצופה יעצור בדיוק בפער הזה – שבין המוכר לזר – ויאפשר למשהו לחלחל פנימה.