גנים אפורים

הציורים מתארים סביבות וחפצים הקשורים לעולם הילדות והמשחקים, ומבוססים על צילומים יומיומיים מהפלאפון של חצרות בתים. בתהליך הציור, הדימויים עוברים תהליך של פירוק והרכבה דרך העבודה עם החומר והעיסוק בצבע, קו וטקסטורה. המקומות, הסיטואציות והאובייקטים נראים נטושים ועזובים, והתחושה היא של נוכחות נעדרת או אולי התבוננות רפלקטיבית בעבר.

הסדרה עוסקת בעולם חזותי שמבקש לחבר בין זיכרון אישי, חפצים יומיומיים, והפשטה של נוף וחלל. העבודות מייצרות דיאלוג עם חוויות ילדות, זיכרון וחלל ציבורי או פרטי שמשתנה עם הזמן. דרך מחקר מתמשך של קומפוזיציה, צבע וטקסטורה, העבודות מעלות שאלות על מהות הדימוי, השפעת הזמן על הזיכרון, והקשר בין חפץ לנרטיב. בשילוב בין נוסטלגיה לפירוק של הדימוי, נוצרת חוויית צפייה שבה הצופה מוזמן להשלים את החסר.

הציורים לרוב בנויים ממספר פאנלים בקומפוזיציות המדגישות חיתוך והתפרקות. כל ציור בסדרה עומד בפני עצמו ומייצג מבט מעט שונה או גישה שונה לצבע ולמרקם בתוך אותה סצנה. יחד הם יוצרים קולאז' ציורי ומרחב שלם של דימויים, צבעים וסצנות שמדברות זו עם זו. הצופה נחשף למרחב רב-ממדי שבו הזמן, החומר והזיכרון מתמזגים. התוצאה היא סצנה חידתית – ספק מוכרת, ספק זרה; פסיפס רגשי – בין מופשט לפיגורטיבי, בין האישי ליומיומי. אולי המקומות השוליים, הסתמיים והיומיומיים האלה מייצגים בצורה הכי כנה ואמיתית את הנוף העירוני העכשווי ואת החיים.

הציורים מתארים סביבות וחפצים הקשורים לעולם הילדות והמשחקים, ומבוססים על צילומים יומיומיים מהפלאפון של חצרות בתים. בתהליך הציור, הדימויים עוברים תהליך של פירוק והרכבה דרך העבודה עם החומר והעיסוק בצבע, קו וטקסטורה. המקומות, הסיטואציות והאובייקטים נראים נטושים ועזובים, והתחושה היא של נוכחות נעדרת או אולי התבוננות רפלקטיבית בעבר.

הסדרה עוסקת בעולם חזותי שמבקש לחבר בין זיכרון אישי, חפצים יומיומיים, והפשטה של נוף וחלל. העבודות מייצרות דיאלוג עם חוויות ילדות, זיכרון וחלל ציבורי או פרטי שמשתנה עם הזמן. דרך מחקר מתמשך של קומפוזיציה, צבע וטקסטורה, העבודות מעלות שאלות על מהות הדימוי, השפעת הזמן על הזיכרון, והקשר בין חפץ לנרטיב. בשילוב בין נוסטלגיה לפירוק של הדימוי, נוצרת חוויית צפייה שבה הצופה מוזמן להשלים את החסר.

הציורים לרוב בנויים ממספר פאנלים בקומפוזיציות המדגישות חיתוך והתפרקות. כל ציור בסדרה עומד בפני עצמו ומייצג מבט מעט שונה או גישה שונה לצבע ולמרקם בתוך אותה סצנה. יחד הם יוצרים קולאז' ציורי ומרחב שלם של דימויים, צבעים וסצנות שמדברות זו עם זו. הצופה נחשף למרחב רב-ממדי שבו הזמן, החומר והזיכרון מתמזגים. התוצאה היא סצנה חידתית – ספק מוכרת, ספק זרה; פסיפס רגשי – בין מופשט לפיגורטיבי, בין האישי ליומיומי. אולי המקומות השוליים, הסתמיים והיומיומיים האלה מייצגים בצורה הכי כנה ואמיתית את הנוף העירוני העכשווי ואת החיים.