הצפה של דימויים אלימים ומוכרים הופכת לקוד. נקודות שחורות נצרבו בחום על נייר רגיש ונחתכו למידה של קופסת גפרורים. בכל קופסה גפרור בודד. יחד, הקופסאות הן פני שטח: טופוגרפיה של עירוב מלחמות. מהמצלמה של הזונדרקומנדו לצילום מסך מהטלפון, נקודות הדימוי מההדפסה הטרמית דוהות לאיטן והגפרור מוכן לתפקידו היחיד. נרות נשמה גבוהים, דבורים מתות ויונים בסדק חלון ממ"ד מופיעים כעקבות בחלל. במרחב הזה הראייה אינה מבטיחה עוד ידיעה. עיבוד ואיבוד מצטבר של אינפורמציה חזותית יוצר יחס חדש לדימויים ולזיכרון, כזה שנשמר דווקא דרך הכיליון.