"במקום שבו מופיעה לפנינו שרשרת של אירועים, רואה הוא שואה אחת ויחידה, העורמת בלי הרף חורבות אלו על אלו ומטילה אותם לרגליו." ולטר בינימין

ישנם מרחבים שבהם הזמן חדל לנוע בקו ישר. בתוך שדות של שברים, שאריות וחומר שנפלט ממקומו, מתגלה קיום שכולו בו בזמן מחיקה והיווצרות מחדש. פעולות של נטישה, היסחפות, איסוף והצטברות חוזרות על עצמן ומשמרות את מעגל הקריסה. המלחמה נוכחת כמצב תודעתי, שכבת אבק המכסה זיכרון, מקום וגוף. בשעה שהבית הופך ארעי ומתפורר, עולה שאלת השייכות.