עיני זכוכית

נוזלים הצטברו על עצב הראייה ואיימו בעיוורון. ביקשתי לראות פחות, להפוך את החשכה לשמיכת קטיפה שחורה ולהיעלם עד יעבור זעם. הזעם לא עבר. מתחת לשמיכה עלו זיכרונות מוטלים בספק. ציירתי אותם בהבזקי אור, כמעט בלי לגעת, שלא אשאיר בגוף סימן. הפוחלץ בציורים הוא גוף ריק, שנושא סימני אלימות. הוא זיכרון ראוה שקרי שמדחיק מוות ומייצר פנטזיית נצח. דרך הויטרינה, אני מחפשת בעיני הזכוכית שלו השתקפויות של חוסר אונים והימנעות, ושואלת על שליטה, על מלחמה. הפוחלצים מושכים ממני זיכרונות שמבקשים להסיט מבט וכמיהה להראות שקרה ושקורה. העדות החלקית, הדיגיטלית, נטולת החומר, מאפשרת לי לרכך מינוני אור ולחשוף זיוף, וצבע לכדי תוקף.