בין שני עקבות:

 עבודת מיצב רב־תחומית זו יוצאת מתוך שאלה אישית על האפשרות לשוב וליצור קשר עם אדם שנפטר; מתוך הבנת ההיעדר כמצב מתמשך הנחווה דרך מקום, זיכרון וחפץ, ולא כדבר סופי.

 העבודה בוחנת שלושה צירים הקשורים זה בזה. הראשון הוא הבית כמרחב האוצר עקבות של חיי היומיום לצד כובד האובדן, ובכך הופך לנשא של נוכחות והעדר בו זמנית. הציר השני מתמקד בפעילות הרמת השטיחים במהלך ימי האבל; פעולה זמנית זו הופכת לרגע החושף את שבריריותו של המקום לאחר האובדן, כאשר הרצפה נותרת חשופה וקרה, ויוצרת מתח בין מה שניתן להשיב לבין מה שלעולם לא יחזור. הציר השלישי עוסק בתמר כאלמנט סמלי בתוך טקסי האבל; מעבר להיותו מזון, הוא הופך לנשא של זהות, זיכרון והאירוע עצמו, ובהמשך גם לפרקטיקה אישית של שימור הנוכחות והענקת כבוד למת.

 דרך המחוות והחומרים הללו, העבודה בוחנת כיצד נוכחות יכולה להמשיך להתקיים גם מעבר להיעדר פיזי, כשהיא נישאת דרך זיכרון, טקסים והעקבות המוטבעים בתוך חפצים וחללים. בכך, המיצב מציע התבוננות באבל לא כמצב סופי של אובדן, אלא כמרחב מתמשך שבו הזיכרון, הגוף והחומר ממשיכים לקיים קשר עם מי שאיננו עוד.