המערה נבנית מתוך התמודדות מתמשכת עם פוסט־טראומה מורכבת, שממשיכה להשתחזר בהווה ולערער את תחושת הביטחון, ההתמקמות וגיבוש הזהות שלי. באמצעות חומרים ודימויים טעוני זמן וזיכרון, אני יוצרת מרחב שבו הדמיון, ההסתרה והפירוק אינם בריחה מן המציאות, אלא דרך להתמודד עם אלימותה. גרידים וקווי פרספקטיבה נמתחים על גבי החלל: האם הם רשתות ביטחון, או גבולות חונקים וכלא יצירתי־מחשבתי? העבודות נעות בתוך המאבק שלי בין דחף למרד, כאוס ואנרכיה לבין צורך עיקש בהיגיון, גבולות וביטחון — בתוך מציאות ותהליך יצירה שמפרקים אותן שוב ושוב. ככל שהמערה נעשית ודאית יותר, כך גובר החשש שלא אצליח לצאת ממנה. המערה אינה מסתירה את המציאות; היא חושפת עד כמה המציאות כבר חדרה לתוכה.